בין ישו לאושו עברו להן אלפיים שנה, וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר" ואיך להפוך את המימד האסטרלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב-93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציאליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות, עסקים מממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' עוזר לא רק לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, ייעוץ פנג-שואי, תיקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפנייה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

על פי חוקרי הדת הבריטיים ג'רמי קארט וריצ'רד קינג, אפשר לדמות את הדת לחברה קטנה שעברה השתלטות עוינת על ידי חברה גדולה יותר, היא הקפיטליזם התאגידי. תחילה הקפיטליזם מנסה להוריד את מחיר מניותיה של הדת על ידי ביקורת ואף זלזול מופגן בערכיה החומריים והתרבותיים. אלו עוברים מיד אריזה מחדש ושיווק עדכני, ונמכרים בשוק הרעיונות. המכונה הקפיטליסטית לא מעוניינת כלל באשרור או בעידוד המסורות הדתיות, אלא מנצלת את היוקרה שיש להן למען רווחיה היא. היא עושה שימוש במימד ההיסטורי ובניחוח האותנטיות של המסורות הדתיות (כלומר ב''שם הטוב'' שלהן, בשפה עסקית), ובד בבד מבדילה בינה לבין כל מטען שלילי שאי פעם דבק בדת (כדי להקל על המכירה שלה בקונטקסט חילוני ומודרני). זהו תהליך זריז, שבו הדת עוברת למעשה מיתוג מחדש ונמכרת כסחורה לכל דבר בשוק החופשי. כמוצר היא אינה נכפית, כמובן, על הצרכן, אבל אין לצרכן גם כל מחויבות אליה, ואף לא מחויבות לשלמותה (כלומר, הוא מוזמן ''לקנות'' רק את החלקים שהוא צריך).
 
המותג החדש, שמחליף את הפירמה המיושנת ''דת'', הוא ''רוחניות''. למושג הזה אין בעצם משמעות, טוענים קארט וקינג, או במילים אחרות, בשוק הקפיטליסטי יש לו כל משמעות שתוכל למכור. בזמן שבו מותגים ואריזות נעשים חשובים יותר מהמוצר עצמו, הרוחניות הפכה למטבע העובר לסוחר לצורך קניית לבותיהם של אנשים.

המעבר מדת פרטית המאומצת על ידי האינדיווידואל, ל''רוחניות'' המנסה למכור את עצמה לכל אחד, התרחש, על פי קארט וקינג, בשנות השמונים של המאה העשרים. אחרי שהיה כבר ברור לכולם שיחסיו של האדם עם האל הם דבר פרטי ופסיכולוגי בעיקרו, התחילו לצאת לשוק גירסאות ''תפורות לפי מידה'' של דת, שמכוונות מראש לענות לצרכיו (לא הרוחניים דווקא) של האדם, וכמובן לצורכי השוק העולמי. על פי מחברי הספר, יש כאן מעבר מחיפוש רוחני פרטי, שהדגיש את החופש של היחיד לבחור את דרכו הרוחנית, ל''חיפוש רוחני תאגידי'', כלומר לרוחניות שמשעבדת את צרכיו של הפרט לטובת אלו של הכלכלה הקפיטליסטית והתאגידים. התוצאה היא הריבוי המפתיע של שם התואר ''רוחני'' לצורך תיאורם של מפעלים חינוכיים, רפואיים ועסקיים. כל דבר שמבקש למכור את עצמו הוא רוחני, וכל מיזם רוחני מבקש למכור את עצמו.

וכמובן, כל זה נעשה פעמים רבות לא רק למטרות רווח כלכלי, אלא גם לשם עוצמה חברתית, כאשר מורים רוחניים מקימים סביבם רשת של תלמידים וחסידים ולמעשה מנצלים לא רק את כספם, אלא גם את תום ליבם. כאן העיקרון הניו אייג'י הרווח של בחירה אינדיווידואלית וחופשית מקבל תפנית חדה והופך לדרישה החד-משמעית להיכנע לגורו. כאשר מדובר במורה רוחני אותנטי תיתכן אולי התפתחות רוחנית אמיתית. למרבה הצער פעמים רבות ראש הפירמידה הוא שרלטן פיקח, המשתמש בתרגילים פסיכולוגיים מחוכמים כדי ללכוד את קורבנותיו.

תומר פרסיקו, יליד 1974, הוא בעל תואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, ותואר שני במדע הדתות מהאוניברסיטה העברית. שהה יותר משנה וחצי בהודו, חוקר את הרוחניות המזרחית לסוגיה. כותב מאמרים על רוחניות באתר NRG מעריב, ולומד הוראה.

המאמר התפרסם בחלקים שונים ב"אייל הקורא"  ובבלוג של תומר